יש לה עבודה מלאה, שלושה ילדים, בית לנהל. כל יום מתחיל בריצה ונגמר בעייפות. ועדיין, כל שבוע, דינה מקדישה כמה שעות להתנדבות בעמותת “לחיות בכבוד.” היא לא מקבלת על זה כסף, לא מצפה לשבחים. היא פשוט עושה.
“למה?” היא חוזרת על השאלה. “כי הסבא שלי היה ניצול שואה. הוא סיפר לי סיפורים, הראה לי את המספר על היד. כשהוא מת, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. זו הדרך שלי להמשיך את הזיכרון. כל פעם שאני מביאה ארוחה לניצול, אני מרגישה שאני עושה משהו בשביל סבא.”
דינה היא אחת מ-10,000 מתנדבים שפועלים בעמותה ברחבי הארץ. חלקם צעירים, חלקם מבוגרים. חלקם באים פעם בשבוע, אחרים מגיעים כל יום. לכל אחד יש סיבה משלו, סיפור משלו, מוטיבציה משלו. אבל כולם חולקים משהו אחד: הרצון לתת.
הסיפורים האישיים מאחורי צבא המתנדבים של לחיות בכבוד
“יש פה כל מיני אנשים,” מספרת ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. “סטודנטים שרוצים לתת משהו, גמלאים שמחפשים משמעות, אמהות שמביאות את הילדים להתנדב ביחד. אנשי היי-טק שיוצאים מהמשרד הממוזג ורוצים לעשות משהו אמיתי. כל אחד מביא משהו אחר.”
יוסי, 72, יצא לגמלאות לפני שלוש שנים ולא ידע מה לעשות עם עצמו. “הייתי יושב בבית ומשתעמם,” הוא מספר. “אשתי אמרה לי: לך תעשה משהו. מצאתי את העמותה ולא הפסקתי.” עכשיו יוסי מגיע כל בוקר למטבח, עוזר באריזת ארוחות, ואחר כך יוצא לחלק. “זה נותן לי מבנה ליום,” הוא אומר. “יש לי סיבה לקום בבוקר. ובסוף היום, אני יודע שעשיתי משהו טוב. אני חוזר הביתה עם חיוך.”
משפחת כהן מאשדוד מתנדבת ביחד. ההורים, שני ילדים בני 14 ו-16, וסבתא בת 75. “רצינו לעשות משהו משפחתי שיהיה יותר מבילוי,” מסבירה האמא. “ההתנדבות מלמדת את הילדים ערכים, מחברת אותם לדור הקודם, נותנת להם פרספקטיבה. הם רואים שיש אנשים שצריכים עזרה, ושאפשר לעזור.”
הילדים מסכימים. “בהתחלה היה לי קצת מוזר,” מודה הבן הגדול. “לדבר עם קשישים, להיכנס לבתים של אנשים זרים. אבל אחרי כמה פעמים, התחלתי ליהנות. יש ניצול שאני מבקר, הוא מספר לי סיפורים מדהימים. למדתי ממנו יותר מכל ספר היסטוריה.”
“זה משנה את הילדים,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “הם רואים מה זה לתת, מה זה להתנדב, מה זה לפגוש אנשים שונים מהם. זה חינוך שלא קונים בכסף. זה חינוך שנשאר לכל החיים.”
יש גם מתנדבים שבאים מרקע מפתיע. חיילים בשירות סדיר שמגיעים ביום החופש, עובדי היי-טק שעושים “יום התנדבות” עם החברה, עולים חדשים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית. “היה לנו מתנדב מצרפת,” מספרת מתאמת התנדבות. “עלה חדש, בקושי דיבר עברית. אבל הוא בא כל שבוע, חילק ארוחות, דיבר עם הניצולים. העברית שלו השתפרה, והוא אמר שזו הדרך הכי טובה שמצא להרגיש ישראלי.”
10,000 מתנדבים. כל אחד עם הסיבה שלו, הסיפור שלו, הדרך שלו. אבל כולם חולקים משהו אחד: הרצון לתת, להיות חלק ממשהו גדול יותר, לעשות הבדל. ובסוף היום, כשכל הארוחות חולקו וכל הניצולים אכלו – ההבדל הזה מורגש. לא רק אצל הניצולים, אלא גם אצל המתנדבים עצמם.