אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בכל חברה אנושית הוא מוות של אדם. ביהדות קיימים מנהגים מדוקדקים בקשר לטיפול בגופת אדם שנפטר, קבורתו והתקופה שלאחר מכן. מנהגים אלו מקורם עוד בימי קדם. היהדות ייחודית בכך שהקבורה מתבצעת בסמיכות למוות, ככל שהדבר מתאפשר. גם מנהגי השבעה אינם מקובלים בדתות אחרות. בואו נסקור את מנהגי הקבורה ביהדות, את הייחוד שלהם והדרך שהם עוזרים למי שאיבד את היקר לו מכל להתאבל ואפילו להתאושש ולחזור לחיים.
הלוויה
את גופת הנפטר מכינים לקבורה על ידי 'חברא קדישא', לא מדובר רק בארגון שכולנו מכירים, אלא במונח המציין קבוצת אנשים בקהילה שתפקידה הוא לשטוף את גופת הנפטר ולעטפו בתכריכים. זהו תהליך שנקרא טהרה ונועד לטהר ולהכין את המת לעולם הבא. זהו תפקיד ומצווה חשובים ביותר לבני הקהילה שמבצעים אותו. כיום בישראל קיים כאמור גוף הקרוי בשם זה שזהו תפקידו. ההלוויה עצמה מתבצעת בסמיכות למוות. זאת משום שאסור להלין את המת. בדרך כלל מתקיימת ההלוויה ביום לאחר המוות, כאשר בקהילות חרדיות הקבורה יכולה להתבצע באותו היום של הפטירה. את גופת המת אסור להשאיר לבדה, יש להתפלל לידה לקרוא פרקי תהילים. מסע הלוויה מתחיל בדרך כלל בשער בית הקברות ועובר בין מצבות של בני הקהילה שעברו מן העולם. את המת קוברים כאשר רק תכריכים לגופו ולא בארון. גם שריפת הגופה או השלכתה לים אסורה. זאת משום הציווי 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. עלינו לתת למת לשוב אל העולם באופן טבעי, לאדמה, ממש כפי שהקדוש ברוך הוא ברא אותו.
מנהגי הלוויה
האנשים הקרובים למת מצווים ב'קריעה' – זוהי השחתה סמלית של הבגד שלהם כאות אבל. בדרך כלל נהוג לבצע חתך בחולצה. אשכנזים יעשו קריעה לפני הלוויה בעוד ספרדים נוהגים לעשות זאת בסופה.
כיום נהוג לשאת דברי הספד בנוסף לתפילת הקדיש. בדברים אלו מוזכר המנוח, חייו ופועלו. זוהי דרך להיפרד מהמנוח ולציין את זכרו.
קדיש
התפילה שנאמרת על ידי בן המשפחה הקרוב, בדרך כלל בן בכור. זוהי תפילה בשפה הארמית שלמעשה איננה עוסקת כלל בנפטר או במוות. היא מהווה הכרה בגדולתו של האל ובמלכותו על כל העולם. בכך תפילת קדיש רומזת לנו שגם האירוע הזה של המוות הוא חלק מעולמו של האל וחלק מתכניתו שאין אנו יכולים להבין.
לאחר הלוויה
מיד לאחר הלוויה מתחיל שבוע האבל שנקרא 'שבעה'. קיימים מנהגי אבלות רבים אצל קהילות שונות בהם ישיבה על הרצפה, לבישת בגדי שבעה ותפילות. בשמן השבעה מגיעים אורחים לניחום אבלים. זוהי תקופה בה נזכרים במנוח או המנוחה, מעלים זכרונות ומנסים לשאוב עידוד זה מזה.
במשך שלושים יום לאחר הלוויה נהוג עדיין לקיים מנהגי אבלות שונים כגון איסור על תספורת, אי לבישת בגדים חדשים הימנעות משמחות ובילויים. בתום השלושים, עולים בחזרה לקבר ועורכים גילוי מצבה בנוכחות מצומצמת של משפחה וחברים קרובים. גילוי המצבה הוא למעשה סוף תקופת האבלות ותחילת החזרה לחיים. למרות זאת, כאשר מדובר בקרובים מדרגה ראשונה, אב או אם, תימשך האבלות הרשמית במשך שנה עד האזכרה. באזכרה מסתיימת לחלוטין תקופת האבלות ומעתה נהוג לציין ולעלות לקבר המת לפחות פעם בשנה ביום פטירתו.
מנהגי הקבורה והאבלות היהודים התפתחו במשך אלפי שנים. ניכר שהם מאזנים בין הצורך להתאבל מצד אחד אך גם בין ההכרח לחזור לאט לאט לשגרת חיים, אפילו שהדבר קשה. המעקב אחרי מנהגים קבועים, תפילות ומסורת מאפשר לכל המתאבלים לקבל יציבות כלשהי בתקופה לא פשוטה בחייהם.