אחת הקהילות המעניינות והמסקרנות בעולם היהודי היא זאת שחיה באירן. קהילה זו היא וותיקה ומעורה בחיי המדינה התיאוקרטית המוסלמית. הקהילה מתפרשת למעשה בין ערים שונות בראשן כמובן טהרן הבירה. רבים מבני הקהילה היהודית של אירן עזבו את המדינה כאשר חלק ניכר מהם הגיע לישראל. מאז המהפכה החומניסטית, אירן רואה בישראל מדינת אויב וכך נקלעו בני הקהילה לקונפליקטים של זהויות ושל נאמנות. השלטונות האירנים תמיד יחשדו בהם בנאמנות כפולה, גם אם זו איננה קיימת.
הזר שמתבונן מבחוץ
ראמין פראחני הוא במאי איראני מוסלמי שחי בהולנד. עם הגירתו, הוא הפך לדבריו לבן מיעוטים בעצמו. באירן הוא היה שייך לקבוצת הרוב, בהולנד הוא איננו כזה. בנקודה הזו התעוררה אצלו סקרנות לחזור למולדתו ולתעד את הקהילות היהודיות במדינה, את המיעוט בה. לסרט קרא בפשטות 'יהודי אירן' והוא סרט דוקומנטרי בעל יחוד רב – הוא מתעד קהילה שכנראה כלל לא רצתה את התיעוד מסיבות שונות ומגוונות. הצפייה בסרט מצריכה 'התחשבות' בעובדה זו.
תיעוד מבחוץ של קהילה סגורה
הקשיים בעשיית הסרט היו רבים. ראשית, נדרש פראחני לאישורים ובקשות להיתרי צילום משלטונות אירן. אלו לא היו קלים להשגה. משהושגו, גילה הבמאי שתלאותיו רק החלו. הוא נתקל בחוסר נכונות של הקהילה להצטלם לסרטו. באופן רשמי, אנשי הקהילה לא שללו את בקשותיו לצילומים. הבמאי צילם ותיעד את הקהילה באירועים שונים, במוסדות, בבתי הספר ובבתיהם. אבל התחושה הייתה שהוא לא מצליח לחדור אל ליבותיהם ולהוציא את מה שבאמת נמצא מאחורי הפרגוד.
יהודי אירן חוששים למשל לספר על בני משפחה שעזבו את אירן. הם תמיד נחשדים על ידי השלטונות וכמה מהם אף הואשמו בריגול. בני משפחה שעזבו ונמצאים בישראל מהווים בעיה למי שנשאר באירן. כמו כן, מקרה ההאשמה בריגול קרה בעיר שיראז. שם חברי הקהילה סירבו לדבר על עניין המשפט ותוצאותיו. עורכי הדין של אותם נאשמים מוסרים לנו, הצופים, מידע שלפיו לא היו בידי השלטונות ראיות להאשמות שלהם. חברי הקהילה לא מאשרים את הדברים.
בעיות דומות עלו בטהרן הבירה עת תיעד הבמאי את בני הנוער היהודים שם. הוא חש שהם מסרבים לשתף אותו בבעיות שיש להם במוסדות החינוך, בקבלה למקום עבודה או כל בעיה אחרת שקשורה להשתלבותם בחברה. כנראה שהפחד מהשלטון העריץ והאכזר באירן משתק יותר מאשר הצורך להתוודות בפני זר שמגיע לרגע.
חלקו הארי של הסרט צולם כאשר נציג מטעם השלטון נמצא בסביבה ומפקח הן על הצלמים אך בעיקר על המצולמים. לפני עזיבתו את המדינה הוא התבקש למסור את כל החומרים שברשותו לבדיקה של הרשויות במדינה.
הטרילוגיה שלא תצא אל הפועל
ראמין פראחני תכנן לצלם טרילוגיה – שלושה סרטים של שלושת הקהילות של המיעוטים באירן – יהודים, נוצרים ומאמינני זרתוסתרא. בעקבות הקשיים הרבים בהפקת הסרט על חיי היהודים הוא החליט לנטוש את הרעיון ולא לשוב לאירן לשם כך. אפשר אולי לברך על החלטתו שלא להמשיך לצלם עוד סרטים כאלו באירן שהרי איזה ערך יש להם אם הם בפיקוח כה הדוק של המשטר עד כדי שלא ניתן לומר בהם משהו בעל משמעות?